אנחנו אחרי יותר משנתיים של מלחמה, וחודש וחצי נוספים של עימות עם איראן.
בתוך מציאות של אזעקות, ריצה למקלטים ולממ"דים, ולילות חסרי שינה, עולה שאלה שלא תמיד נותנים לה מקום בקול רם: "האם בכלל ניתן לאמן בזמן מלחמה? ואם כן, כיצד?
המלחמה שינתה את סדר היום ואת המציאות האישית והמקצועית של רבים מאיתנו. אין ספק שהיא נכנסת גם אל מרחב האימון, אל המאמנים, אל המתאמנים, ואל הקשר ביניהם.
מצד אחד, גם המאמנים עצמם נמצאים בתוך המציאות הזו. לילות ללא שינה, דאגה לבני משפחה, ולעיתים עיסוק בשאלות הישרדותיות ממשיות, כל אלו משפיעים על היכולת להיות נוכחים עבור אחר.
בתוך זה, חשוב שהמאמן ישאל את עצמו: מה מצבי האישי כרגע? האם אני פנוי לאמן: רגשית, נפשית ופיזית? ואם כן, באיזה היקף ובאילו תנאים?
לצד זאת, עולה גם שאלה מקצועית. אימון בסביבה של מלחמה דורש לעיתים הרחבה של הידע והכלים, היכרות עם מנגנוני ויסות, והבנה של עקרונות עבודה רגישת טראומה. הכוונה איננה לטיפול בטראומה עצמה, אלא לאימון שמחזיק מודעות לכך שהמתאמן פועל בתוך מציאות שעלולה להיות טראומטית, ולעיתים גם לדעת לזהות מתי נכון להפנות לגורמי טיפול נוספים.
מן הצד השני, גם המתאמנים עצמם יכולים להיות לא פנויים לתהליך. האימון, שבדרך כלל עוסק ביצירת עתיד, עלול להרגיש לא רלוונטי בתוך מציאות של חוסר ודאות. תחושות של ייאוש, קושי להחזיק אופק, פגיעה בריכוז וביכולת קבלת החלטות, כל אלו עשויים לצמצם את היכולת להיעזר באימון.
בתוך כך, המאמן מוזמן לשאול בעדינות: מה קרה לבריאותו הפיזית והרגשית של המתאמן בתקופה הזו? האם קיימים תנאים בסיסיים שמאפשרים מרחב אימוני? כיצד הושפעו היכולות המנטליות, ריכוז, תכנון, קבלת החלטות? והאם מתקיימים תהליכים מקבילים עם אנשי מקצוע נוספים?
ובתוך כל המגבלות, השאלות וההתלבטויות הללו, אימון דווקא יכול להיות מקור כוח משמעותי.
זהו מרחב שמחזיק תקווה, גם כשהעתיד נראה רחוק או מעורפל. מרחב שמחבר את האדם לכוחותיו וליכולותיו, ומאפשר לו לבחור אפילו בתוך מציאות כאוטית ורוויית חוסר אונים.
האימון יכול להיות רלוונטי במיוחד ביצירת חוסן: לזהות משאבים קיימים ולפתח חדשים, לנרמל תגובות של עייפות, בלבול ואבל, להחזיר תחושת שליטה ובחירה, ולעבוד דרך פעולות קטנות וישימות. בנוסף, ניתן לשלב פרקטיקות פשוטות של ויסות, שניתן להחזיק גם מחוץ למפגש.
כמו כן, האימון יכול להיות רלוונטי בתהליכים של צמיחה פוסט-טראומטית, במציאת משמעות חדשה, בהבנייה מחודשת של הנרטיב האישי, ובחיזוק חוויית הבחירה בתוך מציאות שלא נבחרה.
בתוך כל זה, חשוב להכיר בכך שאנחנו לא חוזרים לאימון כפי שהיה לפני המלחמה. המציאות השתנתה, וגם האימון בתוכה מבקש להשתנות.
שלוש התאמות מרכזיות יכולות לתמוך בכך:
ראשית, לתת מקום לוויסות ולחיבור למשאבים, לפני כניסה לעשייה ולתכנים אימוניים.
שנית, להביא גמישות רבה יותר בסטינג ובתכנים, ולהתאים את הקצב והעומק ליכולת המשתנה של המתאמנים.
ושלישית, לעבור ממטרות או צעדים גדולים ליצירת תנועה דרך פעולות קטנות, "מיקרו-פעולות", שמאפשרות התקדמות גם בתוך מציאות לא יציבה.
בתקופה זו, מאמנים מוזמנים להישען על כמה עקרונות מנחים:
- להעמיק ידע והבנה בתחומי טראומה וויסות, ואבל
- לזהות מתי נכון להפנות לטיפול
- לשים בטיחות לפני התפתחות
- להימנע מ"חיוביות רעילה"
- לעבוד מתוך חיבור לקהילה ולמשאבים
- לדאוג גם לעצמם כמאמנים
- ולהיעזר בסופרוויז'ן כמקום להחזקה, חשיבה ולמידה
הכותבת:
ד"ר שירה קליין. מאמנת בכירה ומדריכת מאמנים. מתמחה באימון יחסים וזוגיות.
054-8034490 | s.klien@gmail.com
הדברים נכתבו בהשראת מאמר:
Coaching in a Reality of War-Related Collective Trauma
שפורסם על ידי International Coaching Federation, ונכתב בשיתוף מאמנים בכירים מישראל ומאוקראינה, מתוך ניסיון של עבודה אימונית בתוך מציאות של מלחמה.
