ערך עצמי – יש בכלל דבר כזה?

הביטוי "הערך העצמי שלי נפגע" נאמר בטבעיות במרחב האישי וגם במרחב האימוני, עד שהמושג "ערך עצמי" נדמה כמעט מובן מאליו – כאילו יש בתוכנו דבר שאפשר למדוד, לחזק, לאבד, להעלות או להוריד בהתאם להצלחות, לדחיות ולביקורת. מן הצד השני, מקובל לומר שהערך שלנו קיים מעצם היותנו.

המאמר מבקש לבחון מחדש את המושג הזה ולהציע טענה רחבה יותר: "ערך עצמי" אינו רק שם כולל לכמה תופעות שונות שכדאי להבחין ביניהן. עצם החיבור בין "ערך" ל"עצמי" עלול ליצור מסגרת חשיבה שבה האדם מתייחס לזהותו כאל דבר שניתן למדידה, לדירוג ולהערכה מתמשכת.

חלק מן השאלות שמהן החל מסע החקר הזה היו: אם הערך שלנו קיים מעצם היותנו, כיצד הוא יכול להיפגע? מה בדיוק עולה או יורד כאשר מדברים על "ערך עצמי גבוה" או "נמוך"? והאם "ערך עצמי" מתאר בכלל תופעה פסיכולוגית אחת, מובחנת?

כדי להתחיל להשיב על השאלות האלה, כדאי לבחון תחילה את המושגים הפסיכולוגיים שהביטוי מבקש לתאר.

בשיח הפסיכולוגי מופיעים כמה מושגים קרובים, אך לא זהים: Self-esteem, Self-worth ו-Self-concept.

המונח Self-esteem מתאר את ההערכה של אדם כלפי עצמו. ויליאם ג'יימס קשר אותה ליחס בין הצלחותיו של האדם לבין הציפיות והשאיפות שהוא מציב לעצמו, ומוריס רוזנברג תיאר אותה כעמדה חיובית או שלילית כלפי העצמי. במובן הזה, המונח מתכתב עם "הערכה עצמית" – לא עם כמות פנימית של ערך.

המונחSelf-worth  אינו מובחן לחלוטין מהמונח Self-esteem, ובספרות שני המונחים אף משמשים לעיתים בחפיפה. עם זאת, הוא מדגיש יותר את חוויית השווי, החשיבות והמשמעות – את מה שאפשר לכנות "תחושת ערך".

המונחSelf-concept  הוא מושג רחב יותר, המתייחס לאופן שבו אדם מגדיר ומבין את עצמו: לתכונות, ליכולות, לתפקידים, לזהויות ולאמונות שהוא מחזיק ביחס לעצמו. במאמר זה אכנה אותו "תפיסה עצמית".

ההבחנה בין שלושת המושגים חשובה: הערכה עצמית עוסקת באופן שבו אדם מעריך את עצמו; תחושת ערך עוסקת בחוויית השווי והמשמעות; ותפיסה עצמית עוסקת בתמונה שאדם מחזיק לגבי מי שהוא.

מכאן עולה שאלה נוספת: האם "ערך עצמי" מתאר בכלל תופעה מובחנת, או שהוא מאגד תחת שם אחד כמה תופעות שונות – עד שהוא נשמע כמעט כמו ישות פנימית שאפשר למדוד?

כדי לבחון את המושג, אני חוזרת אל מקורותיה של המילה "ערך". חקירה של המשמעות הראשונית שנשאה עשויה לחשוף את ההיגיון שעליו נבנה המושג, ולהאיר מחדש גם את המשמעויות שנוספו לו עם הזמן.

לפני שווי היה סדר

בעברית בת זמננו המילה "ערך" משמשת, בין היתר, לציון חשיבות, שווי ואומדן. אולם במקרא השורש ער"ך משמש גם במשמעות של סידור והצבה: "וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי ה'" (שמות מ, כג).

לפי הפירוש המקובל, "עֵרֶךְ לֶחֶם" הוא סידור הלחם והצבתו על השולחן במשכן. השימוש הזה מצביע על זיקה בין השורש ער"ך לבין סידור, מיקום ויחסים בין חלקים.

מכאן אפשר להתבונן במושג "ערך" מזווית נוספת: ערכו של דבר מתברר מתוך מקומו במערכת.

גם המילים לערוך, מערך ומערכת משמרות את הזיקה שבין השורש ער"ך לבין סידור, מבנה ויחסים בין חלקים. שימושים נוספים מתיישבים עם ההצעה: ספרה מקבלת ערך לפי מקומה במערכת המספרית, וגם שווי כלכלי משתנה לפי ההקשר. במובן זה, שווי הוא אומדן של מרכיב בתוך מערכת, ו"ערך מוסף" הוא תרומה שנוספה לה.

אבל העובדה שאדם מוסיף ערך למערכת אינה אומרת שעליו להוסיף ערך כדי להצדיק את קיומו.

ומה קורה כאשר מצמידים את המילה "ערך" לעצמי?

אם ערך מתברר מתוך הקשר ויכול להשתנות בהתאם למערכת, למעריך ולאמות המידה, עולה קושי כאשר מצמידים אותו למילה "עצמי": כיצד דבר שתלוי בהקשר יכול לשמש מדד פנימי, אחיד ויציב של האדם?

הבעיה מתחילה כאשר ההקשר נמחק. הערכה שנוצרה ביחס לפעולה, לתפקיד, למערכת או לנקודת מבט מסוימת הופכת למסקנה על העצמי כולו.

כך, משוב ביקורתי על מצגת אחת יכול להפוך למסקנה "אני לא יודע להחזיק קהל", וריאיון שלא התקדם – למסקנה "אני פשוט לא עובר ראיונות". בשני המקרים מתרחש מעבר מהערכה נקודתית בתוך הקשר מסוים למסקנה רחבה על האדם ועל יכולותיו.

דווקא משום שערך יכול להשתנות, אין להפוך אותו למה שמחזיק את הגדרת העצמי. כאשר העצמי נשען על הערכה שתלויה במערכת, במעריך או באמות המידה, כל שינוי בהערכה עלול להיחוות לא רק כשינוי באופן שבו פעולה או תפקוד נתפסו, אלא כשינוי בשוויו של האדם עצמו.

המסקנה אינה שצריך לוותר על מושג הערך או להתעלם מהערכות. הערכה יכולה לספק מידע חשוב על פעולות ועל מקום בתוך מערכות שונות. הבעיה מתחילה כשהיא מקבלת את הסמכות להגדיר את האדם עצמו.

במילים אחרות: לא צריך למחוק את הערך. צריך לנתק אותו מן העצמי.

מכאן נגזרת הטענה המרכזית של המאמר: "ערך עצמי" אינו מדד פנימי של האדם, אלא חיבור בעייתי בין שני מושגים שאינם שייכים לאותו מישור. ערך הוא לעולם הקשרי, ואילו העצמי אינו אובייקט שאפשר לקבוע את שוויו. עצם השימוש במושג "ערך עצמי" מזמין אפוא התייחסות אל האדם דרך ציר של שווי.

המסורת האדלריאנית מציעה כאן שפה רלוונטית: הבחנה בין חתירה המאורגנת סביב עליונות, מעמד והשוואה, לבין תנועה המכוונת לשייכות, שיתוף ותרומה. בספרות האדלריאנית המאוחרת מתוארים הכיוונים האלה גם כחתירה אנכית לעומת חתירה אופקית.

החיבור למושג "ערך עצמי" ברור: כל עוד השאלה היא כמה האדם שווה, המדידה נשארת אנכית – גם כאשר התוצאה היא "ערך עצמי גבוה".

החלופה אינה למדוד את העצמי טוב יותר, אלא להתייחס אליו אחרת.

הערכה עצמית, תחושת ערך ותפיסה עצמית יכולות להשתנות, להתפתח ואף לעמוד לעיתים במתח זו עם זו, מבלי שהאדם עצמו נעשה "שווה" יותר או פחות. במקום למדוד כמה אני שווה, אפשר להעריך את עצמי ביחס לעצמי: לרצונות, לצרכים, למטרות, לשאיפות ולדרך שאני מבקש לעשות.

מה המשמעות במרחב האימוני?

במרחב האימוני, ההבחנה הזאת משנה את מטרת העבודה. אם אדם תופס את עצמו כבעל "ערך עצמי נמוך", המטרה אינה לשכנע אותו שהוא שווה יותר, אלא לסייע לו להשתחרר מן הצורך להכריע את שוויו באמצעות חוויות, הישגים, משובים או כישלונות.

במקום למדוד את עצמו על ציר של שווי, אפשר לעבור להערכה ביחס לעצמו: לרצונותיו, לצרכיו, למטרותיו, לשאיפותיו ולדרך שהוא מבקש לעשות. השאלה אינה עוד "כמה אני שווה?", אלא האם אני פועל באופן שתואם את מה שחשוב לי, מה אני לומד על עצמי ומה אני מבקש לבחור או לשנות מכאן.

הצעד הראשון הוא לנתק בין הערכה מסוימת לבין מסקנה כוללת על העצמי. לשם כך אפשר להחזיר כל הערכה להקשר שבו נוצרה באמצעות שלוש שאלות:

• מהו האובייקט המוערך?
• באיזו מערכת הוא מוערך?
• מי המעריך?

שלוש השאלות אינן מבטלות את ההערכה ואינן מנסות להוכיח שהיא שגויה. הן מחזירות אותה לגבולותיה: הערכה של אובייקט מסוים, בתוך מערכת מסוימת, מנקודת מבטו של מעריך מסוים.

החזרת ההערכה להקשר היא רק תחילת העבודה. בהמשך נדרשת דרך אחרת להתבונן בעצמי ולהעריך את הדרך, בין היתר באמצעות הבחנה ברורה בין הערכה עצמית, תחושת ערך ותפיסה עצמית.

מכאן גם התשובה לשאלה שבה נפתח המאמר: האם בכלל יש דבר כזה "ערך עצמי"? לעניות דעתי, התשובה היא לא. ולא רק שאין דבר כזה במובן שבו המושג מוחזק בדרך כלל – המשך ההחזקה והשימוש בו עלולים להיות מסוכנים לרווחת האדם, משום שהם מקבעים השוואתיות, מדידה מתמדת של העצמי וחוסר סיפוק מתמשך.

יש הערכה עצמית. יש תחושת ערך. יש תפיסה עצמית. יש ערך שאדם מביא למערכות שונות, ויש הערכות שהוא מקבל בתוכן.

העצמי עצמו אינו זקוק למדידה. להפך – כעת אפשר להשתחרר מן הצורך לתת לו ציון.

מקורות להעמקה:

James, W. (1890). The Principles of Psychology, Vol. I. Chapter X: The Consciousness of Self.

Rosenberg, M. (1965). Society and the Adolescent Self-Image. Princeton University Press.

Crocker, J., & Wolfe, C. T. (2001). Contingencies of self-worth. Psychological Review, 108(3), 593–623.

Brown, F., Driver, S. R., & Briggs, C. A. (1907). A Hebrew and English Lexicon of the Old Testament – entries עָרַךְ / עֵרֶךְ.

The Hebrew Bible, Exodus 40:23.

Ansbacher, H. L., & Ansbacher, R. R. (Eds.). (1956). The Individual Psychology of Alfred Adler: A Systematic Presentation in Selections from His Writings. Basic Books.

Watts, R. E. (2012). On the origin of striving for superiority and social interest. In J. Carlson & M. Maniacci (Eds.), Alfred Adler Revisited (pp. 41–56). Routledge.

הזכאות לכבוד אינה הערכה הקשרית כמו הערך שאדם מביא לארגון או לקהילה, אלא עמדה מוסרית: כבודו של אדם אינו מותנה בהישגיו, בתפקודו או בתרומתו למערכת מסוימת.